החלטה בתיק בפ"מ 116-02-13

בפני בקשה לביטול איסור שימוש מנהלי ל 30 יום ברכב מספר 74-158-16 שהוטל על המבקש בתאריך 1.2.13 בשעה 1:00 ע"י קצין משטרה על פי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה.

מן הבקשה שלפני עולה כי בתאריך ובשעה הנקובים לעיל נעצר הרכב נשוא הבקשה ע"י שוטרי תנועה לבדיקה אקראית לצורך גילוי אלכוהול וכי נהג הרכב  - דותן מאיר ת.ז 039165535, שהוא עובדו של בעל הרכב נשוא הבקשה נחשד בנהיגה בשכרות לאחר שבגופו נמצאו 370 מקג' לליטר אויר נשוף.

המבקש הינו המחזיק ברכב, מדובר ברכב השייך לחברה שבבעלותו .

ב"כ המבקש, עותר לביטול הודעת איסור השימוש המנהלי ברכב בטענה כי החלטת קצין המשטרה בדבר איסור השימוש איננה חוקית מאחר ולא נערך שימוע כדין כך שהשימוע פסול מהיסוד והוסיף כי השימוע נערך לבעל הרכב כשעה לאחר קבלת הודעה בדבר איסור השימוש המנהלי.

המבקש טען בפני בית משפט כי אכן מסר לידי הנהג את הרכב, וזה נהג בו ברשותו.

זאת ועוד, טוען ב"כ המבקש כי מדובר ברכב מיוחד המשמש לצורכי עבודה, חלוקת סיגריות והוא בעל מערכות מיגון ייחודיות. עוד הוסיף כי איסור השימוש ברכב עלול להעמיד את המבקש במצב של הפרת חוזה ונזק כלכלי קשה מאוד לנוכח העובדה כי לא בנקל יימצא רכב חלופי המחוייב במיגונים .

בסעיף 57(ב) ל פקודת התעבורה נקבע כי על ביהמ"ש לבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח לדעת כי:

"הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בס' 57א(א)"

ב"כ המבקש טוען כי המבקש עשה כל שביכולתו על מנת להבטיח כי נהג הרכב לא יבצע ברכב כל עבירה לרבות נהיגה בשכרות ואף צירף את נוהל הפעלת הרכב חתום ע"י הנהג, עובדו של המבקש.

היות ואכן החתים המבקש אתה עובד על נוהל הפעלה ושימוש ברכב אולם בחנתי את טענותיו של המבקש ועיינתי במסמכים שהגיש כולל נוהל ההפעלה ושימוש ברכב חברה עליו חתום הנהג ואינני סבורה כי המבקש עשה כל שניתן למניעת העבירה שכן המסמך נערך בתאריך 15.12.10 לפני כשנתיים  ולא הועלתה בפני כל טענה לפיה בוצע לעובד ריענון נהלים וכי הוזהר בזמן הקרוב באופן מפורש ע"י המבקש כולל נהיגה בשכרות. על כך שהנני קובעת כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת למנוע מהעובד לבצע את העבירה.

נראה כי המבקש אינו עומד בשני הקריטריונים שקבע המחוקק לביטול הודעת איסור השימוש בסעיף 57 ב (ב ), שכן את הרכב נתן מרצונו החופשי, למרות שהנהג פעל כביכול בניגוד להנחיותיו

חובת הזהירות המוגברת שקבע המחוקק חלה על כל בעלים או מחזיק ברכב, ומשלא הוכח כי המחזיק או הבעלים עשה כל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה, הרי שעליו לשאת בתוצאות.

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

 לעניין זה נקבע בפ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י:

"המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור, דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה".

וכן ב"ש 919/08 (תע-ים) הוט טלקום נ' מ"י, נקבע:

"כל מעביד צריך לדעת את הסיכונים בפניהם הוא עומד אם נותן הוא את הרכב לעובדו, ואם יש לו ספקות, יכבד ולא ייתן את הרכב. אין מדובר פה ב"עונש קולקטיבי". עונש קולקטיבי מדובר על מקרה שבו נענש אדם ללא כל קשר לעבירה. במקרה שלפנינו הקשר הוא ברור. השליטה על הרכב שייכת למעביד. ברגע בו הוא בחור לתת אותה לעובד, צריך להיות לו ברור כי הוא האחראי. אם העובד יחטא, העונש יוטל גם עליו".